רוני בר יהודה נ' חברת וולדמן בע"מ

פסק דין

הצדדים לתביעה , העובדות והטענות בכתבי הטענות, בתמצית

1.התובע הינו סוכן ביטוח עצמאי אשר העניק את שירותיו לנתבעת, חברה לייצור ושיווק מוצרי בשר, וזאת החל משנת 1999 ועד לשנת 2005, או אז הועבר התיק הביטוחי של הנתבעת לסוכן ביטוח אחר. מנכ"ל הנתבעת הינו מר יוסף ולדמן (להלן : "ולדמן"), ובזמנים הרלוונטים לאירועים המפורטים בכתב התביעה שימש רו"ח קליין כחשב הנתבעת (להלן : "קליין"). אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע דאג הן לביטוחי הנתבעת כעסק (להלן : "ביטוחי העסק") והן לביטוחים הפרטיים של מנהליה (להלן : "הביטוחים הפרטיים").

2.ביום 31/12/07 הגיש התובע תביעה הנוגעת אך ורק לחוב פוליסות ביטוח שהוצאו על ידי התובע עבור הנתבעת ו/או יחידיה לשנת הביטוח שהחלה ביום 1/1/00 והסתיימה ביום 31/12/07. זה המקום לציין שבקשת התובע לפצל את סעדיו כך שיוכל להגיש במועד מאוחר יותר תביעות נוספות הנוגעות לשנים מאוחרות יותר, נדחתה בהחלטה מנומקת של כב' השופטת גרוסמן, ראה החלטה מיום 14/9/08. כך, התביעה היחידה העומדת בפנינו נוגעת לשנת 2000 ונתחמה אך ורק לשנה זו.

3.בסעיף 5-16 לכתב התביעה פירט התובע את החוב הנטען. בסעיפים אלו נזכרות 11 פוליסות ביטוח, אחת של חברת הביטוח "הדר" ועשר נוספות של "הפניקס". הפוליסות מתייחסות לסחורה בהעברה; מלגזות; רכבים פרטיים (קרייזלר; פז'ו; איסוזו , וולוו) ולמפעל. בסעיפים אלו נטען כי סכומן הכוללות של הפוליסות שהוצאו על ידי התובע עבור הנתבעת עומד על 63,149 ₪. התובע מציין בסעיף 20 לכתב התביעה שהנתבעת שילמה לו סך של 80,000 ₪ בשנת 2000, אולם לטענתו סכומים אלו נזקפו לטובת פוליסות שונות מאלו שנזכרו בכתב התביעה, והתשלומים שביצע לחברות הביטוח בגין הפוליסות הנזכרות לעיל טרם הושבו לו על ידי הנתבעת, למרות פניות חוזרות ונשנות. לפיכך, דורש התובע בתביעתו את תשלום הסך של 63,149 ₪.

4.הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי מדובר בתביעת סרק. לדידה, התובע מעולם לא העלה כל דרישה לתשלום עבור הפוליסות הנזכרות בכתב התביעה, לא בזמן אמת ולא בסמוך להגשת התביעה; לא זו אף זו, הנתבעת צירפה לכתב הגנתה את מכתבו של התובע הנושא את הכותרת "הנדון: התחשבנות", שם מצוין בסעיף 1 למכתב : "שנת 2000 התאמה. שנת 2001 פתוח". בהמשך המכתב נדרש תשלום של 6,184 ₪ עבור החוב הפתוח לשנת 2001 (המכתב צורף כנספח "א" לכתב ההגנה, יכונה להלן "מכתב ההתאמה"). לטענת הנתבעת יש לראות במכתב ההתאמה כהודאה של התובע באי קוימו של חוב לשנת 2000, ורק מסיבה זו דין התביעה להידחות.

5.לגופו של עניין הוסיפה הנתבעת וטענה בכתב הגנתה שהתובע לא צירף לכתב תביעתו אף לא בדל ראיה המלמדת על ביצוע התשלומים הנטענים; שכל השנים עבד התובע ב"אי סדר נוראי", לא העביר לנתבעת העתקי פוליסות ולא עדכן אותה באופן שוטף בנוגע לפוליסות שהוצאו, לתשלומים שבוצעו ולפרמיות הנדרשות. הנתבעת מציינת כי חוסר סדר זה, המכונה על ידי המצהירים מטעם הנתבעת, ולדמן וקליין, כ"באלגן" (סעיף 4 לתצהיר ולדמן, נ/2; עדותו בעמ' 14 שו' 6; עדות קליין בעמ' 11 שו' 27), היווה את הסיבה להפסקת העסקתו של התובע כסוכן ביטוח של הנתבעת. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את החוב הנטען בכתב תביעתו ולפיכך, וגם ללא קיומו של מכתב ההתאמה, דין התביעה להידחות.

גלגולו של ההליך

6.כתב ההגנה מטעם הנתבעת הוגש עוד בחודש מרץ 2008. לאחר שנקבע מועד לקיום ישיבת קדם משפט, החלו הצדדים לנהל משא ומתן ביניהם, וכן, לאור הודעותיהם המשותפות, פעלו הם לאיתור מסמכים שונים. נימוק זה היווה את הסיבה לשתי דחיות של ישיבת קדם המשפט. גם לאחר קיומה, נשמעו טענות בנוגע לקבלת מסמכים והשלמת הליכים מקדמיים. ביום 9/9/09 התקיים קדם משפט נוסף בפניי בו הודעתי על מורת רוחי מקצב התקדמות ההליך וכן הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית וקביעת מועד להוכחות. בעקבות החלטתי זו, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו ביום 15/11/09 (ת/1) והנתבעת הגישה את תצהירי ולדמן וקליין מטעמה (נ/1 ונ/2). הצדדים התייצבו לדיון ההוכחות ביום 30/12/09.

7.זה המקום לציין כי בתצהיר העדות הראשית מטעמו העלה התובע טענות עובדתיות כדלקמן: בשנת 2000 נערכו עבור הנתבעת ויחידיה 20 פוליסות ביטוח בסכום כולל של 93,519 ₪ (העתקי הפוליסות צורפו כנספחים 2א' עד 2כ' לתצהיר); וכן שלושה ביטוחים נוספים, ביטוחי חובה וביטוח כלי שיט אשר שולמו בכרטיס אשראי של התובע (נספחים 3 עד 5 לתצהיר), בסכומים של 3,864 ₪ ו-3,478 ₪. לאור העובדה שהנתבעת שילמה בשנת 2000 סך של 80,000 ₪ עבור ביטוחים, אזי היתרה לתשלום עומדת על 20,861 ₪, וזהו הסכום אשר נדרש מהנתבעת הן בתצהיר והן בסיכומים.

8.הנתבעת טענה בתצהיריה כי טענות אלו של התובע בתצהירו מהוות שינוי והרחבת חזית אסורים; שטענות חדשות אלו בתצהיר רק תומכות בטענת אי הסדר והבאלגן אשר הועלו על ידי הנתבעת, שהרי התובע בעצמו אינו יודע מהם הסכומים המגיעים לו; שראיה לאותו אי סדר ובאלגן הוא מכתב התובע מיום 30/12/03 (נספח ג' לנ/1), שם נדרש התובע , בין השאר, להמציא את פירוט הכיסוי הביטוחי לשנת 2003 – 2004, שאחרת יקוזז שיעור של 15% מהפרמיה המגיעה לתובע (להלן : "המכתב מיום 30/12/03).

9.ביום 30/12/09 התייצבו המצהירים להיחקר על תצהירים. בתום הדיון ניתן צו לסיכומים בכתב ואלו הוגשו על ידי הצדדים. בסיכומיו טען התובע שהוכח בחקירת ולדמן (עמ' 15 שו' 11-14) שהנתבעת היא זו שאמורה לשאת בתשלום הביטוחים כולם, גם הביטוחים הפרטיים; שחוסר הסדר הינו דווקא נחלת הנתבעת; שהנתבעת הסתירה ביודעין את כרטיס החו"ז של התובע (קליין בעמ' 11 שו' 1-13) ולא הביאה כל ראיה מטעמה ממנה ניתן ללמוד ששילמה עבור הפוליסות שפורטו בתצהיר. התובע טען שהתגלו סתירות בין עדי הנתבעת, ואילו עדותו של ולדמן הייתה פתלתלה וסבלה מ"שכחה" מרובה. התובע הדף את טענת שינוי החזית וטען כי מדובר בצמצום סכום התביעה ולכן אין בכך כל פסול.

10.הנתבעת מצידה חזרה על טענת שינוי והרחבת חזית; טענה שהתצהיר כולל עובדות חדשות העומדות בסתירה לנטען בכתב התביעה, ומסיבה זו בלבד יש לדחות את התביעה; שהתובע מעולם לא העלה דרישות לתשלום עבור שנת 2000; שהדרישות אותן העלה בכתב התביעה אינן עולות בקנה אחד עם הדרישות שהעלה בתצהיר (ראה טבלה שצופרה כנספח ב' לתצהיר קליין) ודבר זה תומך בטענת חוסר הסדר אצל התובע; שדווקא התובע הוא שהסתיר ראיות ואין לבוא בטענות ודרישות לנתבעת, שכלל לא נדרשה לחשוף את כרטיס החו"ז מטעמה; שכל הטענות המרומזות והמפורשות של התובע כנגד הביטוחים הפרטיים לא נטענו אלא כדי להטיל דופי בפעילות הנתבעת, בעוד שאין בכך כל פסול. לפיכך עמדה הנתבעת על דחיית התביעה אגב חיוב בהוצאות משפט.

ההכרעה

11.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ונספחיהם, בכתבי הסיכומים ושמעתי את עדויות הצדדים, קובעת אני שדין התביעה להדחות, אם לנוכח שינוי והרחבת החזית האסורים; אם בשל הודאת התובע הכלולה במכתב ההתאמה, וכל טענותיו עומדות בניגוד למסמך בכתב אותו הוא עצמו ערך; אם משום שהתובע לא הוכיח כי שילם את הסכומים הכלולים בכתב התביעה ו/או בתצהיר; אם משום שדרך התנהלות התובע, אם במהלך השוטף של העסקים ואם בניהול התביעה, אכן חושף חוסר סדר וארגון. לא מצאתי שהנתבעת כבשה ראיות או חדלה מלהציגן; איני סבורה שמדובר בסיטואציה של הודאה והדחה, והנטל היה ונותר על שכמי התובע. משזה לא הורם, דין התביעה להדחות. להלן טעמיי, ביתר פירוט.

12. על ההלכה בדבר שינוי חזית חזר כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (פורסם במאגרים, פס"ד מיום 15/5/08, להלן : "פס"ד עיריית הרצליה") :" אכן, הכלל הוא, כפי שציין בית משפט זה מפי השופטת חיות בע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 151: "שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא" (ראו גם האסמכתאות דשם). הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא. כדברי המלומד קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מה' 15 תשס"ז-2007, כרך א' 526: "כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן – אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'" (ראו גם האסמכתאות דשם). וכבר ציין הנשיא שמגר בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503:"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". ראו גם קשת שם,529".

13.פס"ד עיריית הרצליה הנזכר לעיל חושף גישה ליברלית למדי, שאינה רואה בכתבי הטענות כסד. עם זאת, יש לבחון האם השינוי שבוצע בין כתבי הטענות המקוריים לבין התצהירים והעדויות הינו כה מהותי, עד כדי ריקון התביעה המקורית מתוכן ולמעשה "שרטוט" מחדש של גדר המחלוקת. במקרה הנדון נטען כאמור בכתב התביעה שנערכו 11 פוליסות בסכום כולל של 63,149 ₪, ושהסך של 80,000 ש"ח ששולם במהלך שנת 2000 נזקף לחובת פוליסות אחרות. לכן, נתבע סכום של 63,149 ₪. לעומת זאת, בתצהיר נטען שנערכו 20 פוליסות ועוד שלושה ביטוחים נוספים (חובה, שיט); השסכומים ששולמו עבור אותם ביטוחים מסתכמים בכמאה אלף ₪; שיש לקזז את ה – 80,000 ₪ ששולמו, ולכן נותרה לתשלום יתרה של 20,000 ₪.

14.סבורני כי גם אם נאמץ את הגישה הליברלית שבפס"ד עיריית הרצליה, עדיין יש בפנינו טענות עובדתיות שונות בתכלית, הדורשות הגנה שונה וראיות אחרות לצורך ההתגוננות. מדובר בפוליסות שונות, בסכומים שונים, בהכרה בטענת הקיזוז לעומת הכחשתה מוקדם יותר. גם אם בסופו של יום הסכום שנתבע נמוך יותר, אזי הדבר לא פתר את התובע מלהגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, עידכון הטענות העובדתיות הכלולות בכתב התביעה ומתן אפשרות לנתבעת לערוך את הגנתה כיאות. זאת לא נעשה במקרה הנדון, ומסיבה זו בלבד היה מקום להורות על דחיית התביעה.

15.גם אם אתעלם משינוי החזית שבוצע ללא קבלת רשות, סבורני שדין התביעה להדחות לגופה. סבורני שמכתב ההתאמה שנכתב על ידי התובע משמש כהודאה באי קיומו של חוב לשנת 2000. התובע הודה במהלך חקירתו ש"בדר"כ הפוליסות משולמות באותה שנת ביטוח" (עמ' 10 שו' 19). התובע נחקר על מכתב ההתאמה והודה: "התאמה זה בין החיוב לבין התקבול שקיבלתי" (עמ' 8 שו' 20). הסיבה שניסה לספק התובע למכתב ההתאמה ("זה מתייחס לחיובים הפרטיים שלהם, ולא לעסק", עמ' 8 שו' 23) אין לסיבה נטענת זו זכר במסמך עצמו, אלא ההיפך – במכתב נזכרת משאית, שאינה רכב פרטי. בנוסף, התובע גם לא תמך טענה זו בראיה חיצונית למכתב – דוגמת מכתב אחר המתייחס לעסק, וראה עדותו של ולדמן בעניין זה : "זו מקשה אחת" (עמ' 16 שו' 16). משכך, אין אלא לראות במכתב ההתאמה כהודאה באי קיומו של חוב לשנת 2000. עוד אציין את השנים הרבות שחלפו ואת העובדה שתביעה זו הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, מבלי שהובאה בפניי ראיה בכתב כלשהי לפיה במרוצת השנים הללו דרש התובע תשלום עבור שנת 2000. אין ספק שזכרונו של התובע היה טוב יותר בסמוך לשנת 2000, וגם מסיבה זו יש להעדיף את מכתב ההתאמה על פני העדות המאוחרת של התובע, עדות העומדת בסתירה לאמור בו.

16.בנוסף התרשמתי שאכן יש ממש בטענת אי הסדר אשר הושמעה כנגד התובע, ודי בעיון בכתב התביעה לעומת התצהיר כדי לעמוד על נכונותה של טענה זו: הכיצד יתכן שסוכן ביטוח שמנהליו את רישומיו כדבעי לא יודע במדיוק את כמות הפוליסות שהוצאו בשנה ספציפיצית; את סכומי הפרמיה ששולמו; את פרטי הפוליסות? הכיצד ניתן לטעון שהוצאו 11 פוליסות (כתב התביעה) ובתצהיר לטעון שהוצאו 20 פוליסות? הכיצד ניתן לטעות בסכומי הפרמיות ששולמו (ראה נספח ב' לנ/2)? והאם התובע לא ניהל רישום מסודר ותיעד את כל הפרטים הללו? האם התובע יכול להישמע בתירוצים קלושים כמו "טעות סופר" (עמ' 9 שו' 14) או : "מעולם לא ביקשתי את הסכום שבכתב התביעה, שהוגש בחיפזון" (עמ' 10 שו' 1). על איזה חיפזון מדובר, לתובע עמדו שש שנים תמימות להגיש את תביעתו, לפשפש בניירותיו, לפנות לחברות הביטוח ולתבוע את הסכומים הנכונים והמדוייקים!